שמחת הכתיבה או: איך הכרתי את ויסלבה

אני זוכרת את בחינת הבגרות שלי בספרות משתי סיבות. הראשונה היא שממש למדתי ברצינות והיה לי חשוב להוציא ציון גבוה, והשניה היא בגלל הפגישה הראשונה שלי עם ויסלבה שימבורסקה. במבחן של 5 יחידות לימוד בספרות מופיע פרק אנסין ובו שיר, בדרך כלל שניים, שלא נלמדו בכתה עם שאלות. במבחן שלי הופיע השיר הזה:

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה

תרגום: רפי וייכרט

לאן רצה האיילה הכתובה דרך היער הכתוב?

לשתות ממים כתובים,

שישקפו כניר-העתקה את פיה הזעיר?

מדוע היא זוקפת ראש, האם היא שומעת משהו?

שעונה על ארבע רגלים קטנות שהושאלו מן האמת

מתחת לאצבעותיי זוקפת אזניה.

שקט – גם ביטוי זה מרשרש בניר

ומפלס דרכו בסבך

הענפים שיצרה המלה "יער".

 

מעל הניר הלבן אורבות לזינוק

אותיות שעלולות לא להסתדר,

משפטים מכתרים

שלא יהיה מהם מנוס.

 

בטיפת דיו יש מלאי גדול

של ציידים, עינם האחת עצומה,

נכונים לרוץ במורד התלול של העט,

לכתר את האיילה, לכוון לירייה.

 

שוכחים שאלה אינם החיים.

כאן, שחור על גבי לבן, שולטים חוקים אחרים.

הרף העין ימשך ככל שארצה,

ירשה לחלקו לנצחים קטנים

מלאי כדורים שעצרו במעופם.

אם אצווה, דבר לא יקרה כאן לעד.

עלה לא ייפול שלא מרצוני.

גבעול עשב לא יתכופף תחת נקודת פרסה.

 

יש אפוא עולם כזה,

שגורלו כפוף לשלטוני?

זמן שאני קושרת בשלשלאות סימנים?

קיום הסר למרותי תמיד?

 

שמחת הכתיבה.

יכולת ההנצחה.

נקמת היד בת-התמותה.

וקראתי שוב. ועוד פעם. והבטתי מהחלון לאחר צהריים קייצי וחם. רציתי להשתהות עוד קצת אבל ידעתי שהזמןלמבחן קצוב ואת השיר אוכל לקחת איתי גם אחר כך.

כתיבה היא מעשה של בדידות, אבל העולם שנברא בה חי כל כך. הרבה פעמים אמנים וכותבים מוצגים כאנשים סובלים, הקלישאה שצריך לסבול בשביל ליצור. וכאן- כמה שמחה, כמה אור. יש גם מתח, ולפעמים כותב יכול להתפיע את עצמו. היכולת לבחור מילים, לצייר במילים, לגלוש בעזרתן קצת לכיוון הנצח. אכן- שמחה גדולה. כמה שהיא צודקת. כמה יפה היא כתבה את זה.

בתחתית השיר צויין שהכותבת היא כלת פרס נובל. הייתי כל כך גאה בעצמי שאני אוהבת שיר שכתבה כלת פרס נובל לא בגלל שהיא כלת פרס נובל אלא בגלל שאני אוהבת את השיר.

אחר כך היו שירים מודפסים בעיתונים, והספרים (לא, את "אטלנטיס" אי אפשר להשיג יותר בכלל), ובאינטרנט. אבל זה היה המפגש הראשון והתחלה של אהבה גדולה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “שמחת הכתיבה או: איך הכרתי את ויסלבה

  1. תמר

    מעייני, תודה על השיר היפיפה, לא הכרתי והוא הפיח בי התרגשות ומחשבות רבות.
    ממני חברתך הקוראת ולא כותבת…

  2. חלי

    זה מדהים, החזרת אותי גם אל בחינת הבגרות שלי שהיתה מ ז מ ן והיה בה צבי לא איילה בהייקו יפני מפואר. ואני כל כך התרגשתי וכתבתי והוספתי שכמעט בתלבלתי וכתבתי שיש בזה יסוד מן המקרא עד שנזכרתי שבכלל..

    ולגבי ויסלבה..באופן הזוי לגמרי הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל היתה לסיציליה באיזה מוטל חביב בארוחת ערב לידינו נחגגה זכייה בפרס נובל של איזו משוררת שמזה התרגשה.. ואני שהייתי רחוקה אז מהאזרחות, משירה ובעיקר מעצמי התבוננתי בה וחשבתי רק יה כמה שהיא מבוגרת..

    1. מעין אלכסנדר מאת

      מה שנקרא: מרגר בדיעבד. תחשבי על זה שהיא עדיין חיה ובטח עוד יותר מבוגרת כיום…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s